Why is the experiencer separate from the experience

observer

In the video, who am I, I said that every experience is, in fact, a composition of two parts:

  1. The Object of the experience (E.g. a thought, an emotion, a physical sensation)
  2. The Subject of experience. (I call it observer, experiencer or consciousness)

Yet from feedbacks I have received I saw that many find it difficult to understand why must there be such a separation. Every thought, emotion or sensation is a conscious experience, so why can’t we say that consciousness is a natural quality of every thought, emotion or sensation? Why do I claim that there is a separate observer or experiencer, that experiences the thoughts, emotions and sensations?

The real answer is that the discovery of this separation is a result of an observation.
It is like asking Newton, why do you distinguish gravity as a force? Isn’t gravity just the way reality is? Everything falls down. End of point.
But Newton made some observations and found evidence that gravity has the same qualities as any other force (like the force a horse exerts when pulling a cart). These qualities were a correlation between force, mass and acceleration that were valid also to gravity. So he concluded that gravity is a force.

So let me explain what are the evidence that brings me to claim that an experience requires an experiencer, and that those two are not the same. Later I will address this issue also from a philosophical point of view. (Please note that when I use the word “separation”, I do not mean that the experiencer and the experience are disconnected. I only mean to emphasise that they are not the same. Like that the sea and its waves are not the same, even though they are united)

The distinction between the experiencer and the subject of experience can clearly be seen using a certain meditative technique that I will explain later on. In order to simplify this technique, I have constructed the exercise of observing a mental image of a house. Watch the exercise in the video below, and do it. Then I will discuss the results.

Now, If you have done the exercise seriously, you may have experienced yourself observing the mental image.
It feels like you are in the background and the mental image is in front of you. It feels like there is a distance between you and the mental image and it clearly feels that you are, in some way, separated from it.
This is the first evidence you have, that supports the claim that you are something different than the mental image of the house.
Yet, how can we conclude that this “observer” is not another metal experience? As I wrote before, in the exercise we feel ourselves as an observer, different from the mental image. If we feel, it means this is another experience.

Here comes to our aid the meditative Technique I mentioned before.
This is a technique that can be called “silencing the mind” or “listening to the silence”. In this technique, we reduce all mental activities by focusing all our attention on a single point of reference – like the sensation of air flowing in and out from our nostrils.
In the beginning, we constantly lose the point of reference since we drift with our thoughts, emotions, or uncomfortable sensations like itches and pain. The more one practices this technique, and manages to focus all his attention on the single point of reference, the more silent the mind becomes.
When there are almost no thoughts or emotions on our mind, it becomes clearer to see that there is something else in the background of our mental noise, that is constant and was there all along. It is a subtle emotion that can be described by the words “I am“.
In other words, when there is no mental activity, no thoughts, no emotions and no sensations all that is left is the constant emotion of being.
You may suggest that this emotion is a response to the physical sensations of the body, but there are moments when we experience no physical sensations, like when we dream*, and you will find that this emotion is still there.
This emotion, as I understand it, is a direct reflection of the observer. It is not the observer itself, but its mental reflection in the mind. Like the reflection of our face in the mirror.
This is another evidence for the existence of an observer, that is different from the object of observation.

Here is why I believe that the emotion of “I am” is a reflection of the observer:

Understanding the observer and the nature of reality from a philosophical point of view

tree

When we try to understand reality, we can immediately see that all there is – is an experience.
We see a tree. Is it there? We don’t know.
We can only see it (visual experience), hear its leaves shaken by the wind (auditory experience), feel its texture (kinesthetic experience), think it’s a tree (a thought experience) or feel we love it (an emotional experience). 

So why do we conclude that there really is a tree out there?

  1. Because the mental experiences of the tree are constant. (They do not suddenly disappear or change into something else)
  2. Because we cannot change these experiences willingly, like we can do with our imagination.

You cannot doubt pain

All the experiences we have, in themselves, are real. They cannot be doubted. If you feel pain, you cannot doubt it. You can doubt that this pain came from the branch that fell on your head. You may be dreaming or you may be in “the matrix”, and so the branch does not really exist. But the feeling of pain is not deniable. You have a direct contact with it. (You cannot doubt it also because doubt in itself is a thought, that is, an experience. Can you deny the existence of thought by thinking?)

Now, the existence of an observer implies that it cannot observe itself. Just like we cannot see our own eyes. We can do it only indirectly, using a mirror. And in fact, if you try to observe the observer you will never succeed. You will only find thoughts, emotions or sensations that describe the observer. (Like the emotion of “I am”).
So we see that the external reality (The physical world), and the observer, have something in common. They both cannot directly be observed by us – only indirectly. So we have to conclude their existence from their reflection in our mind.

Remember the reasons, I mentioned, for which we conclude the reality of the external world?
It creates a constant mental experience, and we cannot change it by will.
The same is with the emotion of “I am”. It is always there, and I cannot make it disappear or change.
Therefore, I conclude it is a reflection of something that really exist and not a product of imagination. This thing, It the observer.

*While we dream we usually don’t experience physical sensations, but sometimes they can appear also in dreams.

  • Pingback: Who am I? The answer to the riddle of the self • A self inquiry()

  • Gil Farchy

    ההבחנות שהצעת לגבי ההתנסות נראות לי, ולדעתי הן חשובות ביותר.

    ועם זאת, מדוע אתה מגדיר את ה-“I am” כ*רגש* (emotion)?

    מה הבעיה? – ראשית הוא אינו כלול בשימוש היומיומי של רגשות – כמו שמחה, עצב, כעס וכו’. כך שיש להבנתי צורך להצדיק את השימוש המושגי הזה. מה המאפיינים שלו שמאפשרים לך לראות אותו כרגש?

    אחד המאפיינים של רגשות בהתנסות שלנו הוא ה*השתנות* שלהם. הם מופיעים, מתגברים, מגיעים לשיא האינטנסיביות שלהם, דועכים ונעלמים. והם מתחלפים אלו באלו.
    מאפיין נוסף הוא שבדרך כלל הם מופיעים כ*תגובה* – לאירועים ונסיבות חיצוניים, ולמחשבות.
    אבל אתה מציין את ה-,“I am”, לפחות במובלע, כקבוע וכלא תגובתי.

    האם ייתכן להבנתך שה-“I am” הוא בקטגוריה שונה מזו של רגש/הרגשה? (גם אם תיתכן הצמדה של רגשות ואף מחשבות אליו).

    ושאלה נוספת: מדוע הזיהוי או הצימוד ההכרחי בין התבוננות/צפייה – לבין מתבונן/צופה? מדוע זה חייב להיות “מישהו”, ולא רק “משהו”? הייתכן שזה תרגום או השלכה מוטעים ממישור או הקשר התנסות אחד לאחר, השונה ממנו?

    • הי גיל,
      תודה על שאלותיך החשובות.

      ראשית, מדוע אני קורא לחוויית ה-I am רגש.
      הסיבה לכך הוא שאני מזהה את היותו רגש על פי החוויה. על פי ה”טעם” שלו.
      תופעת הרגש הינה הרבה יותר מורכבת ממה שאנו חושבים.
      במובן רגש רובנו מתייחסים בעיקר לרגשות הקוטביים (שמחה-עצב, כעס-רכות מזג, אהבה-שנאה וכדומה.)
      כלומר לרגשות שהם חיוביים או שליליים.
      עם זאת אלו הם רגשות מסוג מאוד מסוים. ישנן רגשות בעלות מאפיינים אחרים לגמרי. למשל, רגשות אסתטיים הנחווים כשמאזינים ליצירה אומנותית או מסתכלים על הטבע.
      אלו הם רגשות הרבה יותר עדינים בעל גוון “צבעים” אינסופי.
      גם אמונה, למשל, היא רגש, אבל זה משהו שקשה לאדם להבחין בו מבלי ליצור תנאים מיוחדים שיאפשרו זאת.
      למשל בכל רגע קיימת בכל אדם אמונה לגבי קיומה של מציאות כלשהי. לדוגמא, שהאנשים שהוא מכיר אך לא נמצאים לידו בזה הרגע עדיין בחיים. מי שאי פעם נודע לו על מותו של אדם
      קרוב עשוי הייה לחוות מאבק רגשי חזק בין האמונה שהאדם עדיין חי (שהייתה קיימת עד אותו הרגע) לאמונה שהאדם מת (כי כך סיפרו לו). הוא יגיד “אני לא מאמין שהוא מת, זה פשוט לא מסתדר”.
      ברגעים כאלו ניתן לראות שאמונה היא רגש, אך רגש נייטרלי. אין לו את ההיבט “נעים” או “לא נעים”, כמו לכעס או שמחה. אנו פשוט מאמינים שהעולם הוא כזה או אחר.
      רגש האמונה, למשל, הוא רגש מאוד יציב. הוא איננו משתנה בתדירות רבה, ועם זאת הוא עדיין תגובה. הוא תגובה למה שמשדרים לנו החושים ולמחשבות המפרשות אותן.
      אני חושב שרגש ה I am הוא תגובה קבועה להימצאותה של התודעה.

      לשאלתך השנייה, מדוע חייב להיות צופה כ”מישהו” ולא “משהו”. במציאות אין הבדל מהותי בין השניים. בפועל, בשפה שלנו, אנו משתמשים במושג “מישהו” לכל דבר בעל תודעה שנתנו לו זהות אישית.
      למשל בני אדם הם “מישהו”, חיית מחמד גם היא יכולה להיות “מישהו” – כמו שוקי הכלב. אפילו בובה יכולה להיות מישהו – “לולי הבובה”. אין לה תודעה, אבל אנחנו מתייחסים אליה בצורה מואנשת. כאילו יש לה אישיות.
      לעומת זאת, יצורים בעלי תודעה שלא נתנו להם זהות אישית, כמו למשל חיות ספציפיות בטבע, ציפור מסוימת, חרק מסוים, עכבר מסוים, אנחנו מתייחסים אליו כאל “משהו” ולא כאל מישהו.
      מספיק שניתן לחיה זו שם, והיא הופכת בעיננו למישהו.

      • Gil Farchy

        תודה על תשובתך והתייחסותך!

        מדבריך אני מבין שלכל מה שאתה מכנה רגשות יש, בנוסף למאפייני ה”טעם” הייחודיים שיש לכל רגש ורגש, גם מאפיין טעם שמשותף לכולם. כך שהיפותטית אם תתנסה בחוויה פנימית חדשה ובלתי מוכרת לך, תדע, בטעימה ישירה, לזהות אותה כרגש.

        אבל גם אם לא התכוונת לנ”ל, עדיין עומדת השאלה – מה מאפשר לך, ולכל אחד אחר, לזהות רגש כרגש?

        מדוע זה בכלל משנה? הדיון הוא אמנם ב”מה שיש” (כשבמוקד “רגשות”), אבל הוא כולל גם התייחסות לדרכי הידיעה שלנו, לתפיסה שלנו, לשפה ותיפקודה, להיבט הקוגניטיבי, למוסכמות ולתבניות חשיבה והתייחסות.

        אכן תופעת הרגשות היא מורכבת, אבל לא רק בגלל המגוון הגדול, אלא גם בגלל המעורבות של המחשבות. נראה לי חשוב להבחין בין ההיבט החוויתי לבין ההיבט המחשבתי. רגש האמונה שהבאת כדוגמה קשור במפורש מחשבות שניתנות לניסוח.

        האמונה בקיומה של מציאות כלשהי היא מחשבה (“X קיים”), שאליה צמוד רגש (וודאות? ביטחון? ואולי גם רגשות אחרים – שמחה, סיפוק, צער, כעס וכו’). המחשבה, המפורשת או הסמויה, היא שיוצרת את ההקשר עליו מגיבים הרגשות.

        להבנתי, עם “ארגז כלי הידיעה” היומיומי שלנו, לא יהיה זה נכון להגיד שרגשות מתיימרים כשלעצמם, לבדם, לטעון טענות על המציאות. הם אינם קוגניציות! הרגשות אינם חושבים (ממש כמו שמחשבות אינן מרגישות).

        אני לא בטוח בתועלת של הרחבת מושג הרגשות המקובל על כלל התחושות הפנימיות (כמו תחושות אסטטיות, או תחושות שעולות בנו לנוכח הטבע). זה הופך את המושגים שלנו לפחות מדויקים, ואת מפת המציאות לכללית יותר. אני בעד הבחנה דקה. זה תורם לחשיבה צלולה…

        עדיין לא ברור לי מדוע רצוי וראוי להבנתך לכנות תחושות פנימיות, שאינן חלק ממה שמקובל לכנות רגשות (הרגשות הקוטביים, החיוביים או השליליים), בשם רגשות.

        כמובן שברור לי שזה מאפשר לך כנות את ה- I amבשם “רגש”. החיסרון, לדעתי, הוא שהדבר מונע מלהבחין מחשבתית שמדובר בתופעה מקטגוריה אחרת לגמרי. לדעתי עדיף לחשוב שמדובר במשהו שאין בידינו שם מנהיר מוצלח עבורו.

        ולגבי שאלתי השנייה. הנקודה היא בדיוק כפי שציינת: כאשר סבורים שמדובר ב”מישהו” שמתבונן, אנו מיחסים לצפיה / ראיה / התבוננות – זהות אישית, “מיהות”. כמובן שאנו יצורים בעלי שם ובעלי זהות אישית. אבל זהו הקשר לשוני פסיכולוגי או חברתי. התבוננות פנימית דקה במאפיינים של מה שמתבונן מלמדת שאין “הוא” (…) זהה לתעודת זהות כזאת או אחרת, ולמרות האינטימיות שבו, אין הוא אישי. כלומר, כל התכונות האישיות שאנו מיחסים לייצור – שם, אופי, אישיות, ביוגרפיה וכו’ – אינן קשורות מהותית ישירות ל-seeing שבו.

        במובן מסוים זו הבחנה מהסוג שביצעת לגבי ההתנסות כקטגוריה נפרדת מה”חומרה”. וממש כפי שההתנסות היא פלא במונחים מטריאליסטיים, כך ההתבוננות היא פלא ביחס לאישיות.

        וראוי לציין במפורש את התרומה הנכבדה של תפיסה מיהותית לגבי הראיה / התבוננות לטיפוח ה”אגו” במובניו השליליים והאשלייתיים.

  • Pingback: who am I? – The answer to the riddle of the self | (step by step self inquiry) | YES 8k()